גוף שלם הוא גוף מושלם

אם תפגשו היום את מורן שבתאי לא תמצאו רמז לסיפור שהיא סוחבת מאחוריה, אולי בגלל שהיא באמת השתחררה ממנו. אבל מורן, המכונה ״שבתאית״, מרתוניסטית חובבנית-מקצוענית, מאמנת ריצה לבני נוער וגם מורה למתמטיקה בתיכון, סבלה מהפרעות אכילה קשות בגיל ההתבגרות, שהתובנות מההחלמה ממנה מלוות אותה עד היום על המסלול ובכיתה. 

האישה עם הרגליים הכי מהירות, הגוף הכי חזק והלב הכי רחב על המסלולים משתפת בסיפור האהבה שלה עם הריצה ובריקוד המיוחד שהיא מנהלת עם האתגרים והקשיים שהיא מזמנת לה.

תעודת זהות

מורן שבתאי

גיל: 37

מצב משפחתי: רווקה

עיסוק: מרצה, מאמנת ומורה למתמטיקה

כמה שנים רצה: 8 שנים

מתי ולמה התחלת לרוץ? 

בתור ילדה הספורט היה חלק ממני, טבעי עבורי כמו כף ידי השמאלית. הייתי מבלה שעות בכדורגל בשכונה, משחקי "שמות", שלוש מקלות, שבע אבנים ועוד משחקים מלאי תנועה, שלדעתי נשכחו מנוף הילדות העכשווי. נהניתי מהתנועה, מהתזוזה, מהמאמץ ומהנוכחות של הרגע. תחושת הזמן הייתה נעלמת, יכולתי לשכוח מהעובדה שבבית התנהל מאבק גירושים לא פשוט בין ההורים, בספורט המורכבות לבשה פשטות.

מכיתה ג׳, שהצטרפתי לקבוצת כדור יד והשתתפתי כל הזמן בתחרויות בית הספר. 

בכיתה יב', שנת הבגרויות העמוסה, קיבלתי החלטה להפסיק, מתוך מחשבה שעתידי הכלכלי והמקצועי אינו בספורט, החלטה כביכול בוגרת, שהתבררה כחרב פיפיות. אז לא ידעתי כמה ויסות ואיזון הספורט מעניק לי, ובהיעדרו, בתוספת דימוי עצמי נמוך וטפשת נעורים, התחלתי לפתח הפרעות אכילה. מנעד ההפרעות שעברתי החל מאנורקסיה וכלה בספורט אובססיבי, והצריך התערבות. רק אחרי כעשר שנים של כיבוי, טיפול, השלת גלדי הפצעים, התחלתי לשוב אל עצמי. התחלתי לשחק כדורסל בספורטק באופן קבוע, ושם חזרה לי שמחת החיים, התשוקה, התנועה, הרגעים שהייתה בהם שלמות. ההתענגות שבאה אחרי המאמץ הפיחו בי אור.

הצעה של חברה להצטרף למירוץ הלילה של נייקי פתחה צוהר מחודש אל עולם הריצה, שם נולדתי מחדש. האנרגיה האגורה בי קיבלה איזון ועידון, הפכתי להיות חלק מקהילה - לפתע זה לא חולה, זה בריא, חלקי הפאזל החלו להסתדר, והבנתי שאפשר שהדברים יהיו אחרת.

לא ידעתי כמה איזון הספורט מעניק לי

מה הדבר שהכי זכור לך מתחילת הדרך שלך בריצה? 

הפעם ההיא שיצאתי להליכה בה פגשתי חברה שעקצה אותי ועצבנה, אנרגיית הזעם שהצטברה בגוף הפכה לאנרגיה של תנועה ומצאתי את עצמי פשוט רצה. רק כשעצרתי הסתבר לי שרצתי כ– 60 דקות. שם התחיל הגילוי מחדש של אומנות ההקשבה לקצב פעימות הלב.

מה את אוהבת בריצה? 

תחושת החופש והחיבור לנשימה, לצעדים ולמקצב הפנימי שלי. הריצה היא אנרגיית החיים עבורי. 

מה האתגר הכי גדול בשבילך בריצה, ומה היה האתגר בתחילת הדרך? 

כיום האתגר הוא לשפר את השיא שלי במרתון. האתגר הראשון היה לסיים את מרתון ירושלים, המרתון הראשון שלי, עם חיוך ושיר בלב.

הריצה היא אנרגיית החיים עבורי 

איך משתלבת הריצה עם שאר תחומי החיים שלך? 

הריצה שזורה בחיי כחוט השני, כל תקופת אימונים למרתון מקבלת אופי משל עצמה, שבאורח פלא, מתחברת לשיעורי החיים בשאר תחומיי חיי. בשנה שעברה, לדוגמא, ההשתתפות במרתון המבורג, היתה בסימן שחרור שליטה ממבחן התוצאה. המשפט "מעשיי משוחררים בחסד ממבחן התוצאה" היווה מנטרה עבורי, הייתי מחויבת לתהליך, לאימונים, לחלום, לעצמי, בצורה שהייתה משמעותית יותר מכל תוצאה.

הריצה מלווה את ההתפתחות האישית שלי כאדם, המפגש עם התחרותיות שבי, עם הציפיות מעצמי והאכזבה, הובילו אותי לחקור מה קורה לי שם, מה איבדתי לאורך הדרך ומה עליי להשיל על מנת להשיב לעצמי את חיי.

אימצתי את הערכים מתוך עולם הריצה ובניתי לעצמי תיאוריות חיים, אותן אני מנסה להעביר הלאה, בעבודתי עם קבוצת הריצה של בני הנוער ואף בהוראת המתמטיקה - שם ישנה ריצה אחרת לגמרי, כזאת שמתחברת באופן הרמוני לתחושת מסוגלות שמגיעה מהיכולת להיות במקומות של אי נוחות. 

בנקודות המפגש שחיברתי, אני מנסה להוביל את מי שמולי, להתחבר למקצב הפנימי שלו/ה, אם זה בריצה, בלמידה ובכלל בחיים, כך שמתוך ההקשבה לקצב פעימות הלב, תתקבל תחושת שלם שאינו דורש שלמות.

אם לא הייתי רצה הייתי… רקדנית היפ הופ, או מאסטרית באומנות לחימה, אולי בעצם שניהם ביחד!

תשכחי שבשיעורי התעמלות התנשמת כמו תנשמת במצוקה

האם יש לך משפט שמלווה אותך בהקשר של הריצה?

בריצות הארוכות שאני מזהה משברון מנטאלי, אני ישר אומרת לעצמי "אני פה מבחירה!!! יאללללה, כמה לא בא לי שהריצה תסתיים" משפט שמשדר למוח שאני לא במצוקה או בהישרדות, אני לא סובלת ולהיפך הוא - אני פה מרצון.

טיפ קטן ומועיל לנשים שרוצות להתחיל לרוץ 

תשכחי שבשיעורי התעמלות התנשמת כמו תנשמת במצוקה, עברו מאז הרבה מים בנהר, את לא אותה את והמים אינם אותם מים! צאי לדרך במקצב שלך, במרחק שלך, עם ידיעה שאלו החיים שלך!

טיפ של הלייף - הגוף שלך מושלם 

תרבות הפוטושופ, הפרסומות ושלטי החוצות הביאה למצב שהחברה שלנו סובבת סביב אידיאל יופי אחד ויחיד שנשים, נערות וילדות חשות מחוייבות לעמוד בסטנדרטים שלו. הגוף שלנו נדרש לכך, או לפחות כך מתורגמים הדברים אצלנו בראש. 

כשאת רצה את משוחררת מכבלי דימוי הגוף. הריצה, וכל עיסוק מאוזן בספורט למעשה, מחזירה את הדברים למקום הבריא והטבעי של תפקוד טוב של הגוף, של בניית קשר סימביוטי של המוח והנפש עם המערכות שמשרתות את הפעילות התקינה. את מתמלאת הערכה לרגליים שמסוגלות לנוע צעד ועוד צעד, במקום לבחון לאיזו מידת ג׳ינס הן נכנסות, את לומדת להזין את הגוף שלך במזון הנכון ובכמות מספקת, בלי לחסוך ממנו - כי את מבינה שזה הדלק שלו שמאפשר לו לרוץ את הריצה שמעניקה לך תחושה כל כך טובה. 

עיסוק מתון ומאוזן בספורט מחזיר את הדברים לפרופורציות ומלמד אותנו לאהוב ולהעריך את הגוף שלנו, לא בגלל איך שהוא מצטלם בבגד ים, אלא בגלל שהוא מכונה מופלאה בעלת יכולות בלתי נגמרות כמעט. צאי לריצה קלה, הגוף שלך יחזיר לך באהבה.