עם הפיברו עד קו הסיום

המאמן של רחלה אמר לה שהיא שברה את כל השיאים לאחר שחיפשו בפורומים וכתבות מהארץ והעולם ולא מצאו סיפור נוסף על אישה שעברה את גיל חמישים, שמתמודדת עם פיברומיאלגיה (תסמונת שגורמת לכאבים עזים בכל הגוף, בשרירים וברקמות החיבור ופוגעת קשות באיכות חיי החולים בה) ועוד שתי תסמונות מורכבות ושרצה מרתון מלא. 

יום אחד, אחרי שנים שהריצה היתה חלק בלתי נפרד מחייה, הרופאים הודיעו לרחלה שלא תוכל לרוץ שוב, אבל רחלה חורש פרבדה לוקחת אותנו לסיבוב ריצה מלא השראה, עם הפיברו והכאבים ועם מסר אחד לכל אישה המתמודדת עם מחלה: ״אני קוראת לכל הנשים שמצבן הרפואי לא טוב, לצאת לפעילות גופנית כחלק מהטיפול בגוף ובנפש.״

תעודת זהות

רחלה חורש פרבדה

גיל: 50.5

מצב משפחתי: נשואה + ארבעה ילדים ביולוגיים ועוד בן מאומץ

עיסוק: בעלת מרכז "רחלה בשביל ההצלחה“ - אימון אישי, טכניקות למידה מותאמות אישית, כישורים חברתיים, הדרכת הורים ויעוץ משפחתי.

כמה שנים רצה: כ-35 שנים לסירוגין

מתי ולמה התחלת לרוץ?

בכיתה י' התחלתי לרוץ כי זה היה נחמד להעדר קצת מלימודים ולנסוע לתחרויות, אך כדי להגיע לתחרות איזורית או ארצית היה עלי להתאמן. אז לא היו נגן מוסיקה, שעון ריצה, טלפון נייד, רק חולצת טי שרט גזורה של הצופים, בקבוק מים ביד ויאללה, לדרך. פשוט לנעול נעלים ולרוץ. ואז גיליתי את השלווה שהריצה מאפשרת לי, החופש. ורצתי. לא ידעתי כמה ק"מ, לא ידעתי באיזה קצב או דופק, רק ידעתי שיגיע השלב שיהיה לי קשה לרוץ, והתחושה שעברתי את המשבר מבלי להפסיק, שלקחתי אוויר והמשכתי – נתנו לי תחושת סיפוק גדולה.

במשך כל השנים הקפדתי לצאת לרוץ לפחות פעמיים בשבוע, בין ההריונות, ההנקות, גידול 4 ילדים קטנים, הריצה תמיד הייתה סוג של אויר לנשימה. בדרך כלל לבד, אני והזריחה.

לא יכולתי ללכת, ואני רציתי לרוץ

על הריצה והמחלה

בשנת 2008, בבוקר בהיר אחד, חצי פנים שותקו לי, רגל התנפחה, הגוף לא תפקד. לאט, לאט המצב התדרדר, כאבים קשים התפשטו בכל הגוף, ומ"אמא תמנון" שגם עובדת, לומדת, מגדלת ילדים, ועד הורים ועוד, הגעתי למצב של חוסר תפקוד. כאבים בעוצמות שלא הכרתי, עייפות בלתי נשלטת. לא יכולתי ללכת, היו תקופות של התקף קשה ששכבתי ימים ללא יכולת תפקוד בסיסית ומשפחתי נאלצה לסעוד אותי. 

טופלתי בהמון כדורים ותרופות ללא הועיל, אפילו מדבקות מורפיום לא הקלו על הכאבים. כעבור שנתיים קשות מאוד שבמהלכן הוציאו אותי ל"פנסיה רפואית" אובחנתי עם פיברומיאלגיה (מחלה נירוביולוגית), השימוטו ואורטיקריה (מחלות אוטואימוניות).

כשהבנתי שהמחלות אינן סופניות ושלמדע אין תרופות לרפאן, החלטתי לקחת את השליטה לידיי ורשמתי את כל הדברים שאני רוצה לעשות בחיי, ועוד רשימה של איך אני מגיעה להגשים אותם. אחד הדברים היה לחזור לרוץ. 

לא יכולתי ללכת, ואני רציתי לרוץ.

דבר ראשון קבעתי תור ל"מרפאת כאב" ושם הכינו לי תכנית גמילה מכל הכדורים והתרופות. בד בבד התחלתי להתאמן בקבוצה ביישוב. בהתחלה יותר הלכתי מאשר רצתי. הכאבים היו בלתי נסבלים. לאט לאט גיליתי שבימים שאני מתאמנת אני מצליחה יותר להתמודד עם הכאבים, שאני חזקה יותר, מצב הרוח שלי טוב יותר.

בימים שאני מתאמנת אני מצליחה יותר להתמודד עם הכאבים

אחרי זמן מה חגגתי את ריצת 5 הק״מ הראשונה, ואז הצטרפו אליהם עוד 5 ואז שלל מרוצים. במאי 2016 הצטרפתי ל"מועדון רצי המושבות", אחד המועדונים הגדולים שאת מרגישה בו כאילו רק את מתאמנת שם. המאמן והבעלים רון ואשתו עינת האואר בנו לי תכנית שיקום, איתם גם הגעתי להתאמן למרתון המלא באמסטרדם.

מה הדבר שהכי זכור לך מתחילת הדרך שלך בריצה? 

בפעם הראשונה שנפגשתי עם רון ועינת, רון שאל אותי "רחלה, מה החלום שלך, מה היעד שלך?"

הבטתי בו והיססתי אם לגלות. אני עם פיברו, השימוטו, אורטיקריה, לחץ דם גבוה ושברי מאמץ, בטח יצחק עלי, אך בכל זאת אמרתי בנשימה אחת לפני שאתחרט "מרתון ניו יורק!"

רון חשב לרגע ושאל "מרתון ניו יורק נובמבר 17?“ וכשהשבתי בחיוב אמר: “אמסטרדם באוקטובר 17הוא יעד מועדוני, אני מעדיף שאת המרתון הראשון שלך תרוצי עם כולנו כשאני בסביבה.“ הייתי מופתעת מהתגובה אך אז המשיך ואמר משפט שעומד לנגד עיניי: "מרתון באוקטובר 17 אינו היעד, וגם לא חלום, אלא חלק מהתכנית“, המשפט הזה שינה לי את כל תפיסת הריצה עבורי, מאז אני ממשיכה ממרוץ למרוץ, פשוט נהנית לרוץ כחלק מהתכנית.

נצחון הרוח על הגוף

מה את אוהבת בריצה? מהי הריצה עבורך?

הריצה ממלאת אותי באנרגיה שעוזרת לי להתמודד עם כאבי הפיברו, היא נצחון הרוח על הגוף, היא היכולת שלי לבחור בפעילות גופנית שמחזקת אותי לעומת התרופות והוויתור שמחלישים אותי. הריצה משמחת אותי.

מה האתגר הכי גדול בשבילך בריצה?

באימונים למרתון אמסטרדם הכאבים לא פסקו, לגייס את עצמי לאימון זה עדיין מבצע שמתחיל מהרגע שהשעון מצלצל, הכאבים להתיישב על המיטה, הכאבים להניח את כפות הרגליים על הרצפה. דמיינו שפעת קשה שכל הגוף כואב, כל הפרקים, העצמות, השרירים. הדבר היחיד שהגוף מבקש זה להמשיך לישון ואני מנסה להילחם ולהביא אותו לפעילות אירובית. וזאת המלחמה הכי קשה, הכאבים. 

אבל 50 רצים מהמועדון התאמנו למרתון מלא, ועוד 20 מתאמנים לחצי מרתון, ביניהם יהונתן בן זוגי, קבוצה תומכת וחזקה. אחרי כל ריצה ארוכה עדכנתי את רון, וגם אם סיימתי בשתיים לפנות בוקר – זכיתי לתגובה מעודדת.

היו תסכולים. למשל שלא הצלחתי לרוץ מספיק מהר כפי שרציתי, שהדופק כל הזמן עלה, החולשה ברגליים, ואפילו התקף קשה של הפיברו באחת הריצות הארוכות, אבל הם לא הכניעו אותי.

אומרים שכשמסיימים מרתון פורצים בבכי, אצלי זה היה הפוך – כשנכנסתי לאצטדיון למתחם של הרצים לפני הזינוק, הבטתי לקהל המריע, ההתרגשות הייתה כ"כ גדולה שלא עמדתי בפרץ הבכי הבלתי נשלט. כל מה שדימיינתי בחצי שנה האחרונה התנקז לאותו רגע, "עשיתי זאת! אני רצה מרתון!" מבחינתי, העמידה על קו הזינוק, מוכנה, עם כל האתגרים שחוויתי ועדיין חווה – זו המדליה שלי!

הפיברו באה למרתון

גם במרתון עצמו היה מאתגר. בק"מ ה-20 הדופק עלה, כאבי פיברו איימו להחריב את הכל, כל מה שלא רציתי שיקרה – קרה. המשכתי לרוץ, לאט, וחשבתי מה לעשות. לפרוש? אין מצב! אז מה עושים? ואז החלטתי שאני לא רצה מרתון, אני רצה לנקודת מים הבאה, כלומר 5 ק"מ. "מה זה 5 ק"מ?" אמרתי לעצמי, ״זה כלום״, נהניתי מהחגיגה, מהנופים, ניגשתי לכל ילד שעמד בצד עם יד מושטת לכיף, בכל תחנה נחתי, אכלתי לפי הצורך, שתיתי, והמשכתי עוד 5 ק"מ.

בק"מ ה-38, ארבעה ק״מ לסיום, הרגשתי שהמאגרים המנטאליים התרוקנו, התחלתי לחשוב "מה את מנסה להוכיח?“ ואז, כמו מלאך משמים, מישהי מהקהל שלא ראיתי לפני או אחרי צעקה לי באנגלית "רוצי רחלה, רוצי" ואני חשבתי ׳מה היא צועקת עלי? היא לא רואה שאני לא יכולה להמשיך?׳ והיא מתקדמת במקביל אלי וממשיכה לצעוק "רוצי! שילמת על זה ואת תסיימי את המרתון!" ואני חושבת לעצמי שהיא בעצם צודקת, שילמתי לא מעט, והיא ממשיכה "רוצי! את סופרוומן!!" ואני השבתי בחיוך "גל גדות?" והיא "כן! את גל גדות!" ובאותו רגע כאילו הוטענתי ורצתי במרץ ובשמחה, ככה הגעתי לכניסה לאצטדיון, והנה, אני מרתוניסטית!

איך משתלבת הריצה עם שאר תחומי החיים שלך?

כיוון שמרבית העבודה שלי משעות הצהריים עד הלילה, האימונים שלי בבוקר ואני מתחילה את היום באימון שאינו קורע אלא מפיח בי רוח חיים. בנוסף לריצה אני גם שרה ב"אנסמבל מקומי" ואפילו הוצאתי שיר שכבר רץ ביוטיוב "רץ במים“. אני מקפידה ונהנית לצאת לריצה בכל נופש בארץ ובחו"ל, יש לזה אנרגיות אחרות.

אם לא הייתי רצה הייתי… מתקשה יותר להתמודד עם הכאבים. הימים שבהם אני לא רצה קשים לי יותר. מבחינתי זה או ריצה או מורפיום, ולכן הריצה משמעותית לי כל כך. האם יש לך משפט שמלווה אותך בהקשר של הריצה? 

קמת? התלבשת? יצאת? עשית זאת! 

אין "ננסה" אלא "זה ברור שאני אצליח!"

טיפ קטן ומועיל לנשים שרוצות להתחיל לרוץ

Just do it! יש את כל הסיבות למה לא, מספיק שיש סיבה אחת שכן – זה הזמן להתחיל להתאמן.

אך הדבר הכי חשוב – למצא מאמן מתון וקשוב, לגייס את המשפחה לתמיכה ולצאת לדרך. בלעדיהם זה לא היה קורה.

את התמונה הזו שלי צילמה אורית גוטרבאום, צלמת חובבת, והיא נבחרה להשתתף בתערוכה באו"ם

"Faces of Israel" כמי שמתמודדת עם מחלה באמצעות הריצה

טיפ של הלייף - ריצה מרפאת כאבים

בין שלל התירוצים למה לא לצאת לרוץ, כאבים הוא הטיעון שהכי קשה להתמודד מולו. כשכואב לנו לא מתחשק לעשות שום דבר, יש חשש אמיתי שהכאב יחריף, יש מצבים בהם יש סכנה שפעילות מסויימת תחמיר פציעה או מצב רפואי שגורמים לכאב, אבל בפועל הגוף שלנו נועד להיות בתנועה. 

פעילות אירובית, וריצה בפרט, גורמת למוח להפריש אנדורפינים, שמעבר לכך שהם משפרי מצב רוח מיידיים, הם גם מפחיתים את סף הסטרס והכאב. זה נכון החל מהתמודדות עם כאבי ראש ומיגרנות, דרך נטייה לחלות במחלות חורף וחולשה של מערכת החיסון וכמו שרחלה מספרת - גם במצבים גופניים מורכבים יותר. 

אם את סובלת מכאבי ראש, כאבים במערכת העיכול, עייפות שרירים וכדומה אין דבר יותר טוב מאשר לצאת להליכה משולבת בריצה עד שתצליחי לרוץ כעשרים-שלושים דקות ברצף. במקרים בהם מדובר במצב גופני מורכב מומלץ לחבר את הרופא למאמן לשיחה קצרה כדי לדעת אם קיימות מגבלות רפואיות כלשהן, אבל כמעט אין מצב גופני שגורם כאב שפעילות אירובית מתונה לא תשפר.